לאורך עשרות, מאות ואלפי השנים האחרונות היו לאהבה "כ­והנים” רבים – מרטין לותר קינג, אמא תרזה, ג'לאל א–דין רומי, בודהה, ועוד רבים מספור, מוכרים יותר ופחות – כולם אמרו אהבה, לימדו אהבה, כתבו, שרו, התפללו ועמלו כדי להעיר בבני זמנם את האהבה. אלפי שנים חלפו, אך נראה שאהבה עדיין חסרה בעולם.

האם אהבה היא רגש? כימיקלים במוח שלנו? האם לא מאוחר מדי לשנות את העולם?

במסורות עתיקות מכל העולם, האהבה הייתה תמיד כוח הקיים ללא קשר לאדם או לרגשותיו. לפי המסורות האלה, האהבה היא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים המניעים את העולם – ויותר משהאהבה מתקיימת בתוך האדם, האדם מתקיים בתוך האהבה.

אחד מכוהני האהבה של כל הזמנים אמר פעם: "כאשר אני מדבר על אהבה, אינני מדבר על איזו תגובה רפה ורגשנית. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את העיקרון המאחד העילאי של החיים. בדרך כלשהי, אהבה היא המפתח הפותח את הדלת המובילה למציאות המוחלטת" (מרטין לותר קינג).

מאות שנים לפני כן, כתב דאנטה ב"קומדיה האלוהית": "אהבה היא הכוח המניע את השמש והכוכבים". אני חושב שזו לא מטאפורה. אם נביט על האהבה כעיקרון של הטבע, נבין שאהבה היא כוח המושך דברים נפרדים להתאחד. עבורנו, בני האדם, אהבה היא חוויה של משיכה פיזית או רגשית, אבל כמו כוח המשיכה הפועל גם על האדם וגם על כל היקום, אולי גם חוויית המשיכה האנושית פועלת על כל חלקיק בקוסמוס? האם ייתכן שכוח המשיכה שאנו מכירים כחוק בסיסי של פיזיקה הוא למעשה הביטוי של כוח האהבה בתוך החומר? השקפה כזו עשויה לעזור לנו להבין את דברי החכמים העתיקים שלימדו שכל היקום מלא באהבה.

אז מדוע היא כה חסרה?

לפי תפיסה זו, שהיא עתיקה אבל אוניברסלית, כל שעלינו לעשות כדי לחזק את האהבה בעולם הוא ללמוד כיצד לתת לה ביטוי. האהבה איננה זו שחסרה, אלו אנחנו שחסרים אותה, כאשר איננו נותנים ביטוי לאהבה. אולי לא לשווא כותב לנו אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" כי עלינו ללמוד כיצד לאהוב.

למרות כל החכמה שלנו ועל אף כל היכולות המרשימות שלנו, נותרנו בני אדם לא מושלמים, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. כולנו מכירים את העיקרון הבסיסי האומר שאם רצונך להיות אהוב, עליך ראשית כל להיות אוהב, להעניק אהבה. הסופר לב טולסטוי משתף אותנו בתובנותיו וכותב: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם".

זוהי תפיסה מהפכנית ונראה לי שדי בהבנה עמוקה שלה כדי לפתור מחצית מבעיות העולם. רוצים עוד אהבה בחיים? עשו טוב לאחרים. ככל שאנו משקיעים ומעניקים יותר לאנשים (ולבעלי–החיים, לצמחים ולדוממים) שסביבנו, גדלה היכולת שלנו לחוש אהבה. אנו גדלים ככלי קיבול לאהבה הקיימת מסביב, וכך מכילים בתוכנו יותר אהבה.

האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? האם זו הסיבה שאנו מחפשים תדיר להיות צודקים יותר מן האחרים? האם הביקורת המופנית היום כלפי כל האנשים הסובבים אותנו היא רק קיר שמגן עלינו, אבל בו–בזמן מהווה גם מחסום לאהבה?

מצד אחד אנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ובו–בזמן אנו שולחים החוצה קוצים כדי להרחיק את כל מי שעמו עלינו לפתח קשרי אהבה. כתשובה שמעבר לזמן עונה לנו רומי: "אהבה היא הדת שלי. כל לב עבורי הוא מקדש".

האם יש תקווה לאנושות שלנו ללא אהבה?

האם זה באמת משנה אם נגיע לכוכבים אחרים? אם יהיו לנו מחשבים מהירים יותר? אם נחיה חיי נצח? כל עוד ההתפתחות הטכנולוגית שלנו תעלה על ההתפתחות האנושית שלנו, הטכנולוגיה שלנו תאיים להרוס אותנו. הטכנולוגיה יכולה רק להעצים את מי שאנחנו – היא כלי בידינו. שאלת עתידנו נשארה כשהייתה – לא מה הם האמצעים העומדים לרשותנו, אלא מי אנחנו?

"יום אחד, אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגאות ובשפל ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש" (פייר טיילר דה שרדן, האבולוציה של הצניעות).

כולנו רוצים לאהוב יותר, אבל כשזה מגיע למפגש היומיומי האמיתי שלנו עם אנשים, זה לא תמיד עובד. אילו רק האנשים סביבנו היו "קשובים יותר", "יעילים יותר", "אחראיים יותר", היה זה פשוט יותר לאהוב אותם. אך זו לא הדרך. חישבו כמה ריבים ומלחמות החלו במטרה לשנות את האדם האחר באופן שנראה לנו. האם אפשר בכלל לשנות אנשים אחרים? בוודאי שנוכל להשפיע על אחרים על–ידי דוגמה אישית, על כן דרך האהבה מציעה לנו להתחיל בשינוי של עצמנו.

העולם מלא באהבה ועדיין היא חסרה. מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לנסות לקבל אהבה והיו מתחילים לתת אהבה? האם אז הייתה חסרה אהבה למישהו בעולם?