שעת בוקר מוקדמת; מצרים הגדולה מתעוררת ליום חדש. השמש יוצאת לאטה מבין העננים ושולחת את קרניה הבהירות אל תלולית עפר, ממנה מגיחה חיפושית קטנה ושחורה. החיפושית העליזה מפזזת לה כה וכה, עד שמגיעה – מכל הדברים שבעולם – אל ערימת גללים שהשאירה אחריה עז, שעה קלה קודם לכן. מהערימה צרה החיפושית כדור עגול ומושלם, אותו היא אוספת עמה ברגליה האחוריות אל תלולית העפר, הבית שאותו עמלה להכין לצאצאיה…
החרפושית הינה אחד הסמלים המוכרים ביותר ממצרים העתיקה ואולי המזוהה ביותר עמה. המצרים קשרו בדמיונם בין חיפושית הזבל לבין אחד ממאפייניה של שמש הבוקר, הרגע המסוים בו נולדת השמש מחדש באופק המזרחי. דמותה הייחודית של החרפושית מופיעה באמנות המצרית באופנים רבים ומגוונים: מפוסלת בגדלים שונים, חקוקה על קירות קברים ומקדשים, מצוירת על פפירוסים, מעטרת קמעות ומתנוססת על תכשיטים מלכותיים מפוארים.
הבחירה המצרית לתאר את אחד מפניו של אל השמש – אחד האלים המרכזיים ביותר בתודעה המצרית העתיקה – בחרק שולי הניזון מגללי בעלי חיים, מעלה אצל רבים כיום תחושה אמביוולנטית ועשויה להישמע לאוזנינו המודרניות תמוהה למדי. עם זאת, בחינה מעמיקה של סמל החרפושית, חושפת בפנינו את נקודת מבטם הייחודית של המצרים הקדמונים על היקום ומרכיביו, את עושר דמיונם ואת יכולתם לקשור בין תופעות טבעיות שונות, לכדי מערכת סמלית אחת שלמה.
המצרים, כמו בני חברות מסורתיות רבות, ניהלו את חייהם בתוך ממלכת הטבע וכחלק בלתי נפרד ממנה. סביבתם הטבעית כללה צמחים, חיות, חרקים, זוחלים, עופות ודגים, והיה זה אך טבעי עבורם להשתמש בדימויים טבעיים אלו כמטאפורות סמליות, הממחישות רעיונות מופשטים, דתיים ופילוסופיים. בניגוד לדעה המקובלת, המצרים לא סגדו לחיות עצמן, אלא השתמשו בדמויותיהן ומנהגיהן להמחשה ויזואלית, סמלית ורעיונית של תפיסותיהם אודות טבע המציאות והעולם.
החרפושית – אופיה ומנהגיה
החרפושית המצרית מזוהה לרוב עם חיפושיות ממשפחת–העל 'הזבליתיים' – Scarabaeoidea, או בשמן העממי: 'חיפושיות זבל'. החיפושיות קיבלו את שמן משום שהן ניזונות בלעדית או בעיקר מגללי פרות, סוסים, עזים וכד'.
חיפושיות הזבל מכינות לעצמן מזון לשעת הדחק, בה לא ימצאו בקרבתן גללים למאכל: הן נוברות בצואה הנקרית בדרכן וצרות ממנה כדור קטן; לאחר מכן הן אוחזות בו באמצעות רגליהן האחוריות החזקות ומגלגלות אותו בעודן במהופך אל עבר איזור מתאים, בו הן חופרות מחילה באדמה. הכדורים משמשים גם להדגרת צאצאיהן: החיפושיות חופרות מחילות, ומכניסות אליהן כדור זבל בו הן חופרות גומה, מטילות בה וסוגרות אותה בגוש זבל נוסף. זחל החרפושית בוקע וניזון מכדור הזבל שסביבו, הופך לגולם בתוכו ובהמשך בוקע ממנו כחרפושית בוגרת.
סמל הינו אלמנט צורני קונקרטי, המשמש כמרכבה לערכים ומשמעויות מופשטים. הסמל משמש כשער, המאפשר לאלו היודעים להביט בו – שלא באמצעות עיניהם הפיזיות, להיחשף לתובנות ורבדים עדינים יותר של המציאות. בשל היותו רב רובדי, מצליח הסמל לשאת עמו משמעויות רבות, וכך זה שאוזנו הפנימית כרויה לסודות שפת הסמלים, יכול לפענח אותו על כל רבדיו ומשמעויותיו. החרפושית כסמל, מציגה בפנינו במספר אופנים את דרכו של אדם שהינו תלמיד החניך לאמת, הפילוסוף השואף אל החכמה:
עבודה אינטליגנטית עם אתגרי החיים: היות והיא מגלגלת את כדור הזבל במהופך באמצעות רגליה האחוריות, אין חיפושית הזבל מסוגלת לראות לאן מועדות פניה, ועל כן היא פוגשת באתגרים ומחסומים רבים בדרכה, אך בתושייה רבה היא מוצאת את הדרך להתמודד עימם. כך גם האדם, שכבן תמותה אינו יודע את העתיד לבוא והוא פוגש בדרכו קשיים רבים ומגוונים איתם הוא נדרש להתמודד. כמו חיפושית הזבל, עליו למצוא בתוכו את הכלים והאינטליגנציה שיאפשרו לו להתקדם לעבר מטרתו וייעודו, החבויים מן העין.
עבודה עם החומר: כמו חיפושית הזבל, נובר האדם בחומר הגשמי, קשיי היום יום ואתגרי המציאות ולומד לעבוד עימם, לעצבם כך שיתאימו למטרותיו הרוחניות. החיפושית יוצרת מהזבל כדור מושלם, בניסיונה לגלגלו אל מחילתה; כך גם האדם מעבד את אישיותו – בידיעה שלעולם לא ישיג שלמות, היות והחומר זמני ונתון לאנטרופיה, במטרה שלאחר העידון ההכרחי, תהיה אישיותו המיכל האידיאלי לקדושה ולמשמעות.
הליכה אחר הדרכת הקול הפנימי: פעמים רבות נדרשת חיפושית הזבל לעבור מרחק עצום בין המקום בו מצאה גללים לבין האיזור בו תחפור את מחילתה, אך הטבע צייד אותה בחוש כיוון פנימי מפותח, המדריך אותה בדרכה על פני גבעות ועמקים. גם עבורנו הדרך ארוכה ותלולה, ולא תמיד המטרה הסופית נראית ברורה; אך כמו החרפושית, גם אנו צוידנו בחוש כיוון פנימי מפותח, קול דומם המדריך אותנו בחשכת הבערות, אל עבר הרחבת הכרתנו.
התמדה: מסעה של חיפושית הזבל אינו קל ולעתים היא נדרשת, כסיזיפוס המיתולוגי, לגלגל את כדורה בהתמדה במעלה גבעות תלולות, לעיתים כמעט אנכיות לחלוטין; כזהו מסעו של האדם הנושא עמו את כובד הרגליו, פחדיו ועכבותיו, והפיתוי לעצור בצד הדרך ולחדול ממאמץ הוא רב ומזמין. על מנת לחצות את הדרך הארוכה ללא עצירה במקום, צריך ההולך בדרך לעבוד עם ערך ההתמדה, להמשיך בדרכו על אף המרחק, הקשיים, הפחדים והספקות המכבידים שהוא נושא עימו במעלה ההר.
המטמורפוזה שלהאדם הפנימי: למתבונן מהצד, שאינו מכיר את גלגל חייה הייחודי של חיפושית הזבל, נדמה כאילו מגיחה חיפושית שלמה ובוגרת מתוך כדור הזבל כמעשה קסמים, כמו נס של יצירת יש מאין. זהו מסעו של זה, אשר שואף לפרוץ את מגבלות החומר הכובל אותו לאדמה ולצאת חופשי אל עצמאות רוחנית.
מעניין הוא שלא רק המצרים הקדמונים השתמשו באלמנט סמלי זה אודות החרפושית, על מנת לסמל את התפתחותו של האדם הפנימי. הספר "סוד הפרח הזהוב", חיבור סיני טאואיסטי בן המאה ה-12 הדן במדיטציה, מציג את חיפושית הזבל המגלגלת את כדורה, אשר בתוכו מתפתחים חיים כתולדה של מאמצו השלם של המודט בריכוז רוחני. הטקסט ממשיך ושואל: "אם יכולה בריה חדשה לגדול בגללים ולהשיל את עורה, מדוע לא יוכל מעונו של ליבנו האלוהי ליצור אף הוא גוף, אם נמקד את רוחנו בכך?"
שאיפתו של האדם אל אור השמש: מתחת לקליפה הקשיחה והשחורה המגנה על גופה של חיפושית הזבל, נסתרות זוג כנפיים עדינות אשר מאפשרות לה להתרומם באוויר; כך הן גם כנפיו של האדם, שהינן יכולותיו הרוחניות הנחבאות מתחת לשריון העבה של אישיותו, על שלל הרגליה, מגרעותיה ופחדיה. בדומה לחיפושית, יכול האדם להרים את המעטה החיצוני הקשה של חיי היום–יום, לפרוס את כנפיו, לעוף אל עבר השמים ולתור אחר אור השמש – למרות שאופי חייו, כובל אותו אל האדמה, אל דאגות הפרנסה והקיום.
החניכים של מצרים העתיקה ראו בחרפושית סמל לתהליך האבולוטיבי אותו ביקשו לעבור בעצמם, אותו תהליך המשנה את מהותו של האדם, הופך אותו מפחם ליהלום, מזחל לפרפר, מאדם עיוור המזדהה לחלוטין עם אישיותו הזמנית, לאדם–אל, שרגליו מהלכות על האדמה וראשו פונה לשמש.
ביבליוגרפיה:
Andrews, Carol, Amulets of Ancient Egypt, (London, 1994).
Ben-Tor, Daphna, The Scarab, A Reflection of Ancient Egypt, (Tel-Aviv, 1993).
Shaw, Ian & Nicholson, Paul, The British Museum Dictionary of Ancient Egypt, (Barcelona, 1995).