אנחנו חיים בעולם מזוהם, והתרגלנו אליו. רמת הזיהום הסביבתי, בייחוד בערים הגדולות, עולה מיום ליום, אך מכיוון שאיננו יכולים לעזוב אותן כי מרכז חיינו נמצא שם, פשוט הסתגלנו למצב. הגוף שלנו מייצר נוגדנים וכמעט באופן טבעי, התרגלנו לבלתי טבעי.
עם זאת, התהליך מורכב יותר: המצב אינו מוגבל רק לסביבה הפיזית אלא חורג ממנה, לרמה הפסיכולוגית והנפשית, ומרעיל את החוויות אנושיות ברמות שלא שיערנו.
זיהום פסיכולוגי
זיהום פסיכולוגי מתבטא ברגשות גסים שחודרים דרך כל סדקי החיים. נראה שאלימות, תוקפנות, אנוכיות קיצונית הם דברים נורמליים ברוב החברות.
בהתחלה הם גורמים סבל רב – והם ממשיכים לעשות זאת – אבל אם תהינו עד כמה אפשר להחזיק מעמד עד שזה יתפוצץ, היום אנו מייצרים נוגדנים כדי שיגנו עלינו, וממשיכים כמיטב יכולתנו.
אין ספק שאנחנו רדופים על ידי חוסר ביטחון, פחד וחוסר הגנה, אבל הנוגדנים שפיתחנו יצרו צורה של אדישות לכאורה, שאינה אמיתית. הקור הזה שבו אנחנו מקבלים את האכזריות הכי גדולה – שאנחנו אוכלים איתה את ארוחת הבוקר שלנו כל יום, הודות לתקשורת – הוא מנגנון הגנה, כדי שנוכל לומר לעצמנו, "זה עדיין לא נגע בי, או שזה יגע בי הרבה יותר מאוחר, או שאולי לעולם לא…"
ומה לעשות עם השחיתות שמופיעה במפתיע, אפילו במקום שחשבנו שהוא מוכר ובטוח? שוב האדישות, ההתחמקות מהקליע, ממשיכים ללכת כאילו לא ראינו כלום, כי אנו חושבים שהמחאה שלנו לא תועיל לאף אחד, ואולי אף תזיק לביטחוננו. יש כאלה שנכנסים למשחק, שמצדיקים אותו; אחרים זזים הצידה בניסיון לא לחלות. בדרך זו או אחרת, הנוגדנים גורמים לנו לראות דברים שמצפוננו אמור להבריח אותנו ממנו מבושה, כמשהו כמעט נורמלי.
זיהום מנטלי
גם הרעיונות השולטים היום מותקפים על ידי וירוסים שונים. קודם כל, כבר לא מקובל בכלל שיש רעיונות, כלומר לחשוב. יש קבוצה קטנה למדי של נושאים המקובלים על ידי דעת הקהל, שעברו מניפולציה מתוחכמת, ובהיעדר משהו אחר, זה מה שכולם מאמינים שהם חושבים.
מול מחלה זו, שוב הופיעו נוגדנים. הם מטמיעים את הרעיונות האלה – אם הם ראויים להיקרא כך – ודוחים כל רעיונות אחרים שמתנגדים להם. בסופו של דבר, הפסיביות הזו לא בריאה, היא רק הודאה תת-מודעת שלא למדנו לחשוב בעצמנו ושגם אם ננסה לעשות זאת, יתייגו אותנו כמשוגעים.
עברנו מוטציה. למרות שהנוגדנים שפיתחנו עוזרים לנו לחיות בצורה מסוימת, אורח חיים זה אינו טבעי. אם היינו עוזבים לפתע את החברות המזוהמות שלנו והולכים למקום שהוא גן עדן שבו הכל שונה וטוב יותר, רק כשהיינו חוזרים משם היינו מגלים עד כמה התרגלנו לנשום בתוך הלכלוך הזה.
אז מה ניתן לעשות?
במצב כזה נותרות לנו שתי אפשרויות: להתמסר למוטציה באמצעות כבילת הדורות האנושיים, שיהפכו יותר ויותר מלאכותיים ומותאמים לזיהום המעוות, או לדחות את הזיהום על ידי חיפוש תרופות לטיהור האוויר, הרגשות והרעיונות. משימה אחרונה זו קשה מאוד; אם היינו מתחילים מוקדם יותר, הייתה פחות עבודה, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם מגיפה שחונקת אותנו ושפעמים רבות גוזלת את הכוח לפרוץ את דרכנו ממנה.
אבל זה שווה את זה. ייצור עוד ועוד נוגדנים אינו הפתרון, אלא חיים בגופים בריאים. הפתרון הוא לא בחיים של התגוננות מתמדת מפני אלף התקפות, אלא בחיים תוך יצירת אפשרויות נוספות וטובות יותר עבור האדם. מנקודת מבט פילוסופית, שדה הפעולה האקולוגי הזה הוא אינסופי.