שעמום הוא דבר שכולנו מכירים, אך בעולמנו הטכנולוגי אנו פחות ופחות מסוגלים להתמסר אליו ולהשתמש במצב הנפשי כדי לעורר יצירתיות, למידה והתפתחות מודעת.
כולנו מודעים לדחף לפנות לטלפונים שלנו ברגע שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד או מחכים לאוטובוס, או אפילו במסעדה אם שאר האנשים עזבו את השולחן. הטלפון הפך לסיגריה החדשה, אליה אנו מושיטים יד כדי להפיג סרבול חברתי או שעמום.
המילה לשעמום באנגלית (boring) מזכירה לנו את ה-Boring tool, מעין מקדחה שעובדת לאט וחודרת לתוך סלע קשה. האסוציאציה הזו נראית מתאימה למדי מכיוון שלמדנו לראות בטלפון שלנו את "כלי השעמום" במובנים רבים. זהו הכלי שאנו רואים כמפיג את השעמום, אך למרבה האירוניה זה בדיוק הדבר שאנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו משועממים ממנו. אנחנו גוללים בין תמונות ותכנים שבמקרה הטוב מושכים רק לזמן קצר את תשומת הלב הספונטנית שלנו, אבל בעיקר אנחנו פשוט גוללים כי זה מנחם אותנו, במובן השטחי, כאשר אנחנו מגורים, ולאו דווקא משועממים.
השעמום הוא אתגר של יצירתיות
מארק פישר המנוח, תיאורטיקן תרבותי ופילוסוף, כתב בבלוג שלו K-punk: "…השעמום הוא אתגר, אזהרה והזדמנות: אם אנחנו משועממים, זה כדי שנוכל לייצר משהו שימלא את החלל הזה."
אבל, הוא ממשיך ואומר, "תאגידים קפיטליסטיים יוצאים מגדרם כדי להזמין אותנו לקיים אינטראקציה, לייצר תוכן משלנו, להצטרף לוויכוח. עכשיו אין תירוץ ואין הזדמנות להשתעמם".
כפי שפישר מציין, מרחב השעמום הזה התמלא בטכנולוגיה, מה שמקשה עלינו יותר ויותר לחשוב ולהשתמש באמצעים ובאנרגיות המנטליות שלנו כדי לפעול בתשומת לב מרצון. שעמום ברמה בסיסית יכול לשמש ככוח חיובי להתחיל פעולה כלשהי, אך הוא יכול להוביל לרמות גבוהות יותר של מעורבות, אשר מחדדת את המוח באמצעות מיקוד ודמיון ובכך מביאה לתודעה מתעוררת ולהזנה של העצמי האישי.
מעגל של גירויים שהולכים ומאבדים את כוחם
הדבר שהטכנולוגיה, והמדיה החברתית במיוחד, טובות בו כל כך (והוא גם הסיבה שבגללה התרגלנו לשלוח יד אל הטלפון שלנו בכל פעם שיש לנו רגע פנוי – אבל גם כשעלינו לשים לב!) הוא שיש להן את היכולת לשכך והשתיק את תשומת הלב הספונטנית שלנו, בצורה יוצאת דופן.
התראה על תוכן חדש שקופצת בכל שנייה לא מאפשרת לנו להגיע למצב של "שעמום", שבעבר חרדנו ממנו כל כך. אבל, באופן אירוני, הצורך העגום הזה של האגו שלנו להדוף את השעמום והרצון בגירוי מתמשך הוא זה שמחזיק אותנו בלולאה של חרדה ושל תחושת שעמום, בה אנו נאבקים להתמקד ובסופו של דבר נותרים לא מסופקים.
הזמנה להתבוננות עמוקה בכל רגע בחיים
אז לא רק שעלינו לאמן את עצמנו להפסיק להושיט יד ל"כלי השעמום", עלינו גם ללמוד לראות את השעמום עצמו בצורה חדשה. בהגדרה, שעמום הוא מצב רגשי שנחווה כאשר איננו מתעניינים או עוסקים בסביבתנו או במעשינו. אבל כשלומדים לשנות זאת באמצעות תשומת לב ודמיון, אנחנו מתחילים להעריך את הרגעים האלה כהזדמנויות להעלאת התודעה. המתנה בתחנת אוטובוס יכולה לשמש הזדמנות להתבונן בזמן שחולף, ועם תשומת לב נוכל ללמוד להיות בעלי מודעות מוגברת לסביבתנו, לספוג מראות וקולות ללא שיפוט או חשיבה אובייקטיבית. זה גורם לפתע לבנאלי, לטריוויאלי או למשעמם לכאורה להראות את עצמו בפנינו באור חדש. אנו יכולים ללמוד לחוות את הרגעים ה"לא מלאי אירועים" אלה כעמוקים ופואטיים ולחזות במציאות הארוגה היפה של קיומנו, שהיא רחוקה מלהיות משעממת.