"כל המשוררים הטובים מחברים את כל שיריהם היפים לא מכוחה של מומחיות, אלא מהשראה אלוהית. כשם שהמתהוללים לא מרקדים כשהם שפויים בדעתם, כך הפייטנים הליריים לא מפייטים זמירות יפות כשהן שפויים בדעתם אלא שעה שייכנסו לתוך ההרמוניה והקצב… הלא חפץ עדין הוא המשורר, מוכנף וקדוש ואין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית ועד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו" (סוקרטס ואיאון, כתבי אפלטון כרך 1 עמ' 78)
ההשראה כפי שמכנים אותה ביוון העתיקה היא המוזה.
רוב האנשים אומרים 'יש לי מוזה' או 'אני מלא השראה' למרות שהם לא ממש יודעים איך היא נוחתת עליהם ומתי זה יקרה שוב, כי המוזה היא לא "דבר", היא ישות, היא אנרגיה, היא רוח – לא משנה איך נקרא לזה, זהו עניין מופשט, מעבר למילים, מעבר להסברים. כותבים בעזרת המוזה שירים, רוקדים בעזרתה ואותה, מנגנים ומפסלים, חווים אותה ומעבירים אותה רק בעזרת חוויה.
זהו זרם שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. זו לא רק תחושה של הנאה, אושר, אהבה או שקט, זה רגע של מלאות, בהירות, התעלות, קליטה, אבל גם של ביטוי, של עשיה, של נתינה- זאת אומרת של זרימה דו כיוונית, פנימה והחוצה.
למה קשה להסביר את זה במילים? מה זה שמעבר למילה? מה זה החלק המופשט? הנסתר, שאי אפשר לגעת בו, לראות, לשמוע או להריח?
לרוב קשה לזמן את המוזה, אבל היא נוחתת, כאילו היא בוחרת בנו ומציפה אותנו, ומוציאה מאיתנו משהו מיוחד. ומה היא מוציאה מאיתנו? עוד דברים לא מוחשיים שקשה להגדיר – כמו אהבה, חמלה, יופי ובהירות. ההשראה היא כמו קסם, מטה קסמים שנוגע בנו, זרם של מים שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. כולנו מכירים את הרגעים הללו – זה כמו לכתוב שיר, לקרוא אותו הרבה זמן אחר כך, ולשאול את עצמנו "אני כתבתי את זה?”. זה כמו לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. כמו לומר משהו ולא לדעת מאיפה זה יצא. זה כמו אסימון שנופל, תובנה, שמובילה אותי לעשות עוד צעד בדרך, ונותנת לי כח לפעול. כמו לראות סרט טוב או לקרוא ספר שממלאים אותנו בכח לעשות, לשנות או להשתנות.
מקור המילה מוזה הינו מהאלה מנמוזין, בתם של אורנוס וגאיה, השמיים והארץ, ופרוש המילה הוא זיכרון. מנמוזין מסמלת את האנרגיה של ההשראה על ידי הזכרון והחיבור בין אורנוס אל השמיים וגאיה אלת האדמה, זאת אומרת, החיבור בין השמיים לארץ, בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין העולם המוחשי הקונקרטי.
מאוחר יותר במיתולגיה היוונית, מנמוזין המוזה האחת התפתחה לשלוש מוזות, מנמה, מלטה ואאודה, שהיו שלושה ביטויים של המוזה האחת, ואז הזיכרון סומל על ידי המוזה ‘מנמה’. ‘מלטה’ סימלה את התרגול ו’אאודה’ סימלה את ההשבה, ההקרנה והנתינה כדי להחזיר לעולם מהטוב שניתן לנו. לאחר מכן התפתחו תשע המוזות: קליאו – מוזת ההיסטוריה השולטת באירועים המהותיים באמצעות הצורך, החוק והפעולה. מלפומנה – מוזת הטרגדיה, הגורמת להתעוררות על ידי הכאב, מקלפת את הקליפות וחושפת את יופי הנשמה. טרפסיכורי – המוזה של הריקוד והתנועה הפיזיים והמטאפיזיים, כי כאשר הנשמה רטטה, היוונים קראו לנשמה טרפסיכורי. טאליה – מוזת הקומדיה המעוררת את ההבנה על המציאות ועל עצמנו. אאוטרפה – מוזת המוזיקה של הצליל והשקט שבין הצלילים, היא זו שגורמת לשמחה. אראטו – מוזת שירי האהבה והשירה הפואטית, זו שמעוררת את התשוקה והאהבה. פוליהימניה – מוזת המוזיקה הקדושה והריקוד הטקסי, היא הזמרת הגדולה. קאליופה – מוזת השירה האפית והקול היפה. אוראניה – מוזת האסטרונומיה המגשימה הרמוניה ויופי באמצעות הקוסמוס.
לאיזה מוזה התחברתם? למנמוזין? לאאודה? לקאליופה? למוזה האחת או לאחת המוזות מתוך התשע? איזו אנרגיה הייתם רוצים לקבל?
ברור שלכל מוזה יש אנרגיה שונה והיא ״מחבבת״ מזון אחר אך דליה שטיינברג גוזמן ממליצה לנו לתפוס את המוזות ״כיחידה הרמונית אחת יותר מאשר כיחידות נפרדות". ובאמת לכל המוזות מכנה אחד משותף, ערך אליו הן נמשכות והוא הרמוניה, כמו שמצוטט מכתבי אפלטון – בזמן שהאדם או האמן נכנס לתוך ההרמוניה והקצב יש סיכוי שתבוא עליו השראה!
ולשם כך הוא צריך להשתחרר מהדאגות, לעזוב את תעסוקות היומיום, להשתיק את המחשבות, לשנות את המצב המנטלי המוכר , ״עד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו״.
זה אולי נשמע מסובך אבל זה לא בלתי אפשר, כי זה אומר לחפש בתוכנו ולא מחוצה לנו, כלומר, זה תלוי בנו. לצאת לטבע, לדמיין, להקשיב למוזיקה – אלו הן תזכורת להרמוניה ולהשראה, אבל המפתח להשראה האמיתית נמצא בתוכנו, כלומר זה להתקרב לעצמיות הפנימית שלנו ולאמת שלנו, ולתת לכוח של הנשמה לצוף.