הרקליטוס, שהיה פילוסוף קדם-סוקרטי ביוון העתיקה, אמר כי "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", כי הכל זורם כל הזמן כמו מי נהר, בתנועה תמידית, כחלק מהותי מתהליך האבולוציה.
בעקבות חוק הטבע הזה, גם החיים עצמם נמצאים בזרימה מתמדת, נעים כמו הנהר, דרך השדות היפים של האושר ודרך ההרים הסלעיים, מלאי המכשולים, כאחד. לעולם איננו יודעים מה נפגוש בזרם החיים הזה – גם רגעים של שלווה וודאות, וגם כאוס וחוסר ודאות.
בתקופות של חוסר ודאות, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים במים הלא מוכרים של הלא נודע, כאשר כל מה שבנינו בתחום החומרי של חיינו – אותם מבנים שהציעו לנו ביטחון והגנה – מאיימים להתמוטט. אנו עומדים חשופים מול האמת הלא נוחה על השבריריות ועל המהות הזמנית והחולפת של חיינו.
האם באמת הכל זמני וחולף?
בודהה מזכיר לנו כי "כל הדברים הם ארעיים, וכאשר אדם רואה את האמת הזו, הוא מתרחק מהסבל". אם כל הדברים הם ארעיים ואינם ודאיים, מה אם כן יכול להיות מבצר הוודאות שלנו בזמנים לא ברורים? מה יעמוד במבחן החיים?
הפילוסופים העתיקים מכוונים אותנו פנימה בחיפוש אחר התשובה, כדי למצוא אמת אחרת. בתוך כל אי הוודאות של החיים, הדבר היחיד שנשאר בטוח – הוא אנו עצמנו, ועלינו לחפש את הנצחי והבלתי מתכלה לא בחוץ אלא בתוכנו. בבהגווד גיטה, קרישנה אומר לארג'ונה "הנשמה האינדיבידואלית היא בלתי שבירה ובלתי מסיסה, לא ניתנת לשריפה או לייבוש. היא נצחית, חודרת לכל, בלתי ניתנת לשינוי…", ומצביע כך על האני הנצחי שלנו, מעבר לאישיותנו המתכלה.
מקור הוודאות חי אפוא בתוכנו; אולם האמת החמקמקה הזו נאבקת כדי להפגין את כוחה העוצמתי, במיוחד בזמנים שבהם יש צורך ביותר. האתגר הוא שברוב הפעמים איננו רואים את עצמנו כמהות נצחית הנושאת בתוכנו את ניצוץ ההתמדה; במשך כל חיינו, אנו בונים את הזהות שלנו על הטבע החולף של האישיות שלנו ושל רכושנו. מכאן שאנו מועדים ונופלים בפחד, בפגיעות ובחוסר ביטחון במצבנו האנושי, ברוח הקלה ביותר שמטלטלת את הסירה שלנו.
הכרה בכוח הפנימי
אם נכיר במהות הנצחית, הבלתי מנוצחת שלנו, נוכל לגעת בתוכנו במקום של רוגע וביטחון מול חוסר הוודאות. ואם נצליח להכות שורשים בתודעה המוגבהת הזו, נוכל לעמוד איתנים, לזמן את כל הכוח הפנימי שלנו ולמצוא יציבות. עם זאת, יציבות וחוזק הם תוצאות של חיינו הפנימיים. הם תוצאות של מה שזרענו בתקופות של שלום ושל ודאות – פירות עמל העבודה הפנימית שלנו באמצעות תרגול דרכנו הרוחנית.
המפתח הוא שעלינו להזין את האש הפנימית שלנו כל הזמן, גם בזמנים של רגיעה, כך שהיא תזין אותנו בכוח בעת הצורך. כפילוסופים, ההגנות האמיתיות שלנו הן האומץ שלנו, החוסן, הבהירות והרוגע שאנו בונים במסירות ובהתמדה בנתיב החיים, הרבה לפני שמתרחש משבר. כאשר אנו בונים את חיינו בקפידה על היסודות של האני הנצחי הגבוה שלנו, המבוססים על ערכים אנושיים נצחיים, אנו עומדים על קרקע יציבה של ודאות, בלתי מעורערת ויציבה.
הכל כבר נמצא בתוכנו
כפי שמזכיר לנו מרקוס אורליוס: "לעולם אל תתנו לעתיד להפריע לכם. אתם תפגוש אותו, אם תצטרכו, עם אותם כלי נשק של התבונה שמחמשים אתכם היום נגד ההווה". ואנו זוכרים שאור הוודאות שאנו מחפשים בתוך אי הוודאות האפלה סביבנו, כבר נמצא בתוכנו.