בשנים האחרונות הפכה הפילוסופיה לפופולרית כמקצוע בבתי הספר בגלל התועלת שלה להוראת לוגיקה וחשיבה. במקרים מסוימים, הצטמצם תחום הפילוסופיה כמעט לחלוטין למטרה היחידה של "חשיבה ביקורתית". זה די מצחיק כי ככל הנראה (לפי האתר AskPhilosophy), בעבר נמנעו בבתי ספר מללמד פילוסופיה כי הטלת ספק בכל דבר "מעודדת מהפכות".
עם זאת, עצוב לראות את הפילוסופיה ואת החשיבה מצטמצמים למשהו חד מימדי כל כך, כשלמעשה, שניהם עשירים להפליא ורבי פנים. אלברט איינשטיין, שזוכה להכרה נרחבת כאחד מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים, התבטא פעמים רבות לגבי דרכי חשיבה אחרות. לגבי החשיבות שאנו נותנים למוח הרציונלי אמר: "המוח האינטואיטיבי הוא מתנה קדושה והמוח הרציונלי הוא משרת נאמן. יצרנו חברה שמכבדת את המשרת ושוכחת את המתנה".
אינטואיציה ותורת היחסות
דמיון הוא עוד יכולת קוגניטיבית חשובה מאוד, ולפי איינשטיין: "הדמיון חשוב יותר מהידע. הידע מוגבל; הדמיון מקיף את העולם". הוא גם האמין "באינטואיציות ובהשראה" ודיבר על דרך חשיבה "מוזיקלית". כשנשאל על תורת היחסות שלו, הוא אמר: "זה עלה על דעתי באינטואיציה, והמוזיקה הייתה הכוח המניע מאחורי האינטואיציה הזו. הגילוי שלי היה תוצאה של תפיסה מוזיקלית". הוא גם אמר: "לעתים קרובות אני חושב במוזיקה. חי את החלומות בהקיץ שלי במוזיקה. אני רואה את החיים שלי במונחים של מוזיקה".
קיימת גם חשיבה אנלוגית. חשיבה אנלוגית עוזרת לנו להבין משהו לא מוכר, על ידי הקבלה למשהו שמוכר לנו. במשך אלפי שנים איפשרו האנלוגיות לאנושות לתפוס דברים שהיו מעבר להישג ידם של חושינו. אנלוגיות יכולות ללבוש צורות רבות, אפילו מיתוס יכול להיות אנלוגיה. אמרו שסטיב ג'ובס היה חסיד ענק של אנלוגיה.
יש דרכים רבות להסתכל על העולם
האם משנה כיצד אנו חושבים? כן, כי המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, וקובעות איזה היבטים שלו אנחנו תופסים. דמיינו עץ, וכמה דרכים שונות יש להסתכל עליו ולחשוב עליו. אם היינו סוחרי עצים אולי היינו רואים את הערך הכספי של עץ בשוק. כאמנים היינו מסתכלים על העץ בצורה שונה מאוד ותופסים דברים רבים שאחרים עשויים שלא לשים לב אליהם. כמדענים שוב היינו מסתכלים על עץ אחרת, בהתאם לתחום העניין המיוחד שלנו. כעת דמיינו לעמוד מול עץ במצב של יראת כבוד פואטית – האם סוג החשיבה הפואטי הזה לא יכול לפתוח גם את ליבנו וגם את מוחנו?
יתכן שיצרנו בעיות רבות והרס מיותר כשנתנו חשיבות רבה מדי לחשיבה לוגית או אנליטית, מבלי לתת את הדעת על דרכי חשיבה חשובות לא פחות. הרי מהנדסי אושוויץ או הפצצות שהרסו את הירושימה, כנראה היו טובים מאוד בחשיבה לוגית. אבל בכל דבר בטבע יש קוטביות, ואני מאמינה שחשיבה רציונלית צריכה להיות מאוזנת על ידי חשיבה עם הלב…
חשיבה פואטית אכן קיימת, אגב, ויש אפילו קורס של אוניברסיטת סטנפורד על חשיבה פואטית. ערכה של חשיבה כזאת מתואר להפליא במילותיו המצוטטות לעתים קרובות של אנטואן דה סנט-אכזופרי: "רק בלב אפשר לראות היטב; מה שחשוב באמת סמוי מן העין."
לצלול לעומק, להגביה עוף
אולי הגיע הזמן להבין שוב את הפילוסופיה וה"חשיבה" במובן רחב ועמוק הרבה יותר, כמשהו שכולל את הרציונלי עם האינטואיטיבי, ההגיוני, האנלוגי והפיוטי. משהו שמאפשר לנו להפוך לבני אדם מוסריים ולהתקרב אל החוכמה ואל המסתורין של החיים. בדיאלוג "תיאטטוס" כותב אפלטון: "חשיבה היא השיחה שהנשמה מנהלת עם עצמה." והפילוסוף חורחה אנחל ליברגה אמר פעם: "פילוסופיה היא מוזיקה שיוצרת הנשמה במימד השקט של הבלתי נראה". "אנו הופכים למה שעליו אנחנו חושבים", אמר הבודהה…