אנגליה של המאה השבע-עשרה הייתה תקופה של קונפליקטים ושינויים, ובתנאים כאלה פיתחה הרוזנת אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות של זמנה, את חזונה הבהיר ואת השפעתה. מאחוזתה בראגלי הול, אנגליה, הייתה אן קונווי בדיאלוג מתמשך, בעיקר באמצעות מכתבים, עם ההתפתחויות המדעיות והפילוסופיות של דורה.
באותה תקופה פרסם רנה דקארט את מחשבותיו על "דואליזם", המשפיעות עד היום: אמונתו שהתודעה והגוף (או הרוח והחומר) הם שתי מהויות נפרדות. שלא כמו רוב בני דורה, קונווי לא הסכימה עם דקארט, ושאלה כיצד יכולות מהויות שונות כל כך ונפרדות זו מזו לפעול יחד ולהתייחס זו לזו בקלות כזו.
בספרה "העקרונות" אשר פורסם לאחר מותה אנו מוצאים את השקפתה של קונווי – המבוססת על רעיון ה"הרחבה" – שרוח וחומר הם למעשה שני מצבים שונים, או "שלבים" של אותה מהות בסיסית. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא במים, שבשלב הרחוק ביותר של "הרחבה" או דחיסות הם קרחיים ויציבים; בשלב השני והאמצעי של ההרחבה הם נוזלים וזורמים; ובשלב העדין והפחות מורחב שלהם הם גז או אדים. כל אחד מאלה הוא מים, אך בצורות שונות, עם מאפיינים, תפקודים ופעולות המיוחדות לכל שלב.
"אם רוח וגוף מאוחדים בצורה בלתי נפרדת עד כדי כך ששום גוף אינו יכול להיות בלי רוח (…) זהו נימוק חזק לכך שהם בעלי טבע ומהות אחת, ושגוף אינו אלא רוח מקובעת ומעובה, ורוח אינה אלא גוף עדין ונמוג." (קונווי, "העקרונות").
יתרה מכך, כאשר קונווי מדברת על "גוף" ועל "רוח", המונח "גוף" מתייחס באופן נרחב לכל סוג של פתיחות או דחיסות. במובן זה, אפילו למחשבות יש גוף – דחיסות שבאמצעותה ניתן לשמר אותן, להיזכר בהן ולהחזיק אותן בתודעה.
"השתקפות של תמונה דורשת אטימות או חשיכה מסוימות שאנו מכנים גוף."
שלושת מצבי התודעה
במטפיזיקה של ההרחבה, קונוויי מסווגת שלושה מצבים או "ספֵירות" נפרדות. את הראשונה והגבוהה ביותר היא מכנה "אלוהים", את השנייה "ישוע" ואת השלישית, "הברואים".
אלוהים הוא למעשה "הקבוע האלוהי", "הטוב" של אפלטון, "המוחלט" ששום דבר אינו מחוץ לו או מעבר לו, זה שהוא רובו רוח.
הספירה השנייה, "ישוע", ניתנת להשוואה ראשית למרחב – זה שבתוכו כל הדברים נמצאים וחיים. היא גם משקפת מצב הכרה מסוים, שדמותו ההיסטורית של ישוע היא סמל שלו. זוהי הטרנסצנדנטיות של החומר, וחיים מוסריים המכוונים בתוקף כלפי העיקרון הראשון, הטוב. העיקרון "ישוע" הוא המרחב האינסופי שדרכו פוטנציאל התנועה לעבר "הטוב" אפשרי.
"השני ניתן לשינוי רק לטוב; כך שמה שבטבעו הוא טוב, עשוי להיות טוב יותר".
"[ישוע]… במרחב מסוים מכפיף עצמו לחוקי הזמן, כדי שיוכל לרומם את נשמות בני האדם מעל הזמן וההשחתה אל עצמו, שם הם מקבלים ברכה ועולים מִדרגה אחת של טוב וסגולה לדרגה אחרת, עד אין סוף."
בספֵירה השלישית, "הברואים", שהיא הדחוסה והגופנית ביותר, החיים ניתנים לשינוי בשני כיוונים: או כלפי הטוב, המחוזות הגבוהים, או הרחק ממנו, לעבר ההשחתה. יכולת השינוי הזו כלפי מטה, לפי קונווי, יכולה לנבוע מפעולה מכוונת של רצון או מאדישות של רצון. קונווי גם מסבירה שלא ניתן להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף; רק ההפיכה להיות יותר רוח, ולהתאפיין יותר באמצעות "הטוב" מייצגת כיוון ארוך של מסע ואפשרות של אינסופיות.
"אף אחד מהברואים לא יכול להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף, למרות שהוא יכול להפוך ליותר ויותר לרוח עד אינסוף… [גוף] תמיד מסוגל להפוך ליותר ויותר רוחני עד אינסוף כיוון שאלוהים, שהוא הרוח הראשונה והנעלה ביותר, הוא אינסופי ואינו יכול לקחת חלק אפילו בגשמיות הקטנה ביותר".
הנקודה הקטנה ביותר האפשרית היא גם המקום בו נמצא אלוהים
קונווי ראתה כל דבר שהוא דחוס וגופני כניתן לחלוקה וניתן לשינוי עד אין קץ, עד למידה שבה הוא למעשה אשליה – חומר בשלב הראשון של החומריות. כל מה שנשאר הוא מונאדה, בלתי ניתן לחלוקה.
במובן מסוים, המונאדה – הנקודה הקטנה ביותר האפשרית – חולקת את טבעה עם הספֵירה של "אלוהים" או המוחלט, במובן זה שגם היא לחלוטין בלתי ניתנת לחלוקה ולשינוי, היא הרוח בנקודת ההרחבה הרחוקה ביותר שלה.
אן קונווי הייתה קשורה למסורת האפלטונית והכירה גם יצירות אזוטריות כמו הקבלה. אף על פי שלא הייתה ידועה בציבור לאחר מותה, עבודתה, כפי שהוסברה ב"עקרונות", המשיכה להשפיע על ההתפתחות המדעית, ובפרט על לייבניץ, שלימים פיתח את ה"מונאדולוגיה" שלו והיווה גשר בין המחשבה הרנסאנסית לעידן המודרני.
אם החיים וחוקיהם אינם נובעים מבסיס חומרי, כפי שמציעה אן קונווי, סביר להציע שגם הבנתנו חייבת להגיב ולהתפתח על בסיס לא חומרי. חישבו על המדעים והאמנויות החומריים שלנו, הרפואה, הטכנולוגיה, המוזיקה וכדומה. בהתחשב בהשקפה זו, בכל התחומים הללו, הבנה עמוקה ומדויקת של החיים יכולה להיות מושגת בסופו של דבר רק אם אנו עצמנו ופעולותינו הופכים פחות נתונים לשינוי ולאדישות כלפי מה שהוא טוב (במובן הגבוה ביותר האפשרי). מבחינה פילוסופית, רעיון האחדות בין הרוח והחומר בהכרח מרומם בהכרח את האינטראקציות שלנו עם כל החיים הפיזיים לספֵירה של שלמות מוסרית ורוחנית גדולה יותר.