"לאן שתעוף – תעוף טוב יותר
תגיע ראשון! תגיע מהר!
חוץ מ… אם לא.
לפעמים אתה לא.
מצטער לספר,
האמת היא פשוטה,
נתקלים, נכשלים,
לפעמים גם אתה".
(ד"ר סוס, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים")
כולם אוהבים להיות מנצחים; אף אחד לא רוצה להפסיד.
כולנו חולמים שנוכל לכבוש את ניסיונות החיים, לנצח בכל משחק ובכל תחרות, להיות תמיד הטובים ביותר.
ובכל זאת, בכל תחום שבו נעסוק, כמקצוע או כתחביב, תמיד יהיה מישהו טוב יותר מאיתנו, תמיד תהיה מטרה שלא נוכל להגיע אליה, נסיבות שמפילות אותנו, לפחות באופן זמני.
כולנו בוודאי נעבור חוויות של הפסד – לא נקבל קידום, נידחה על ידי מושא אהבה שלנו, ניכשל בבחינה או פשוט נפסיד במשחק.
בין אם אנחנו רוצים לקבל זאת או לא, להפסיד זה חלק מהחיים.
כפילוסופים, אנו יכולים לשאול את עצמנו: אם להפסיד זה חלק מהחיים, האם זה דבר רע כל כך? האם אנחנו יכולים ללמוד משהו מהפסד? והאם אפשר להפסיד טוב?
לגלות שאנחנו לא מושלמים
בשפה שלנו, אנו מוצאים את הביטוי "לא יודע להפסיד בכבוד", כלומר, מי שלוקח תבוסה באופן רע. מעניין שהמונח כבוד קשור להפסד. אדם כזה אינו מתערער מול קשיים, הוא מביע ענווה. מפסיד טוב, אם כן, הוא מי שלוקח את ההפסד שלו בצורה מכובדת, בשוויון נפש ובענווה.
אולם כאשר אנו מפסידים, אנו יכולים לחוש בושה ותסכול; לפעמים אנחנו רוצים לצרוח ולטפס על הקירות. הבושה והתסכול שבהפסד, למעשה, אינם קשורים לאדם או לנסיבות שהביסו אותנו, זו ההתנגדות הפנימית שלנו לקבל את העובדה שאיננו מושלמים ושעלינו להמשיך ולהתאמן; זוהי התנגדות לעובדה שבמשך החיים הזה אולי לא נוכל להשיג את כל מה שאנחנו חולמים עליו. אבל כשאנחנו מוותרים על ההתנגדות הזו, אנחנו מגלים, כפי שאמר אמרסון, ש"למצות את הרגע, למצוא בכל צעד בדרך את יעד המסע, לחיות את המספר הגדול ביותר של שעות טובות, זו חוכמה". במילים אחרות, המסע חשוב יותר מהיעד.
מהו הניצחון האמיתי
להפסיד פירושו לעמוד פנים אל פנים מול המגבלות שלנו, בין אם הן זמניות או קבועות. זו חוויה הממלאת אותנו ענווה, המלמדת אותנו למצוא את מקומנו בחיים, לזהות את כל מה שאנחנו עדיין צריכים לכבוש. כדי לנצח צריך להפסיד הרבה פעמים.
להפסיד זה לחוש ענווה.
מפסיד שאינו חש ענווה, חש מושפל.
מפסיד שחש ענווה באמת, מעורר תחושת כבוד.
אם לא נדע להפסיד, לא נדע לנצח, ולא נוכל ליהנות מהחיים במלואם.
אחרי הכל, לדעת להפסיד זה לזכות בניצחון על עצמנו.