אנו חיים בתקופה בהיסטוריה שבה האירועים מואצים ללא מעצורים, ולעתים קרובות אנו חשים שהדברים שמתרחשים אינם בשליטתנו.
אנו יודעים כי משך הזמן משתנה בהתאם למצב הפנימי שבו אנו מודדים אותו. מסיבה זו, לא נוכל להימנע מהתחושה הזו של מהירות בלתי נשלטת – לא בחייהם של בני אדם ולא בחיים ההיסטוריים בכללותם. בין השאר כי הכל קורה ללא מרווחים המאפשרים לנו לנשום; כי מספר האירועים המתרחשים בכל העולם עולה על יכולת ההטמעה שלנו; וכי כשאנחנו חושבים שכבר הבנו משהו, קופצים עוד עשרה או עשרים דברים אחרים ומשתקים אותנו בכמותם, בממדיהם ובמהירותם.
אין צורך להיות מלומדים כדי להבין למה אני מתכוונת, וגם לא צריך לתת דוגמאות רבות. למרבה המזל או למרבה הצער, יעילות התקשורת מאפשרת לכל אחד לחוות את המתרחש בכל פינה בעולם מבלי לצאת מהבית; להרגיש את ההשפעה של כאב, אומללות, עימותים, מלחמות, מוות, אלימות, חוסר ביטחון, חוסר אונים… ועל כל מצב גלובלי שמתרחש – אלה שממלאים את התקשורת, אלה שנכנסים להיסטוריה – יש עוד מצבים אישיים דומים מאוד שחוזרים בקטן על מה שקורה בקנה המידה הגדול. הדברים הקטנים אולי לא יוצרים כותרות גדולות, אבל הם משפיעים על הסובלים מהם. גם בקבוצות אנושיות קטנות, במשפחה, בין חברים, במערכות יחסים יומיומיות יש תוקפנות, כאב, עימותים, חוסר אונים ולצערי גם פשעים ורציחות.
ועדיין, אנחנו לא מובסים
המהירות שבה אנו חיים, וטבעו של מה שאנו חיים, גורמים לנו לפעמים להיכנע לפסימיות. וגם אם ננסה להיות אובייקטיביים ולנתח את הכמות והאיכות של הדברים שאנו חווים, התוצאה הסופית מכריעה ומוחצת אותנו.
עם זאת, אני מאמינה שלא הפסימיות או התחושות השליליות הם השולטים בנו. למרות שאולי נראה שחוסר האונים משתק אותנו לפעמים, למען האמת איננו מובסים.
תראו את המאמצים העצומים שעושים גם אומות וגם יחידים כדי להגיע להסכמות, לנשום לרווחה, לעצור את המערבולת, לעצור את המאבקים ההרסניים והסטריליים. התוצאות אינן מעודדות במקרים רבים, נכון, אבל הדבר החשוב הוא ההתמדה להתחיל מחדש עד להשגת התוצאות הרצויות. יש אינסוף דיאלוגים, זה נכון, ואפשר לפעמים לתהות אם המדינות או בני האדם רוצים בכלל להגיע להסכמה, האם יש דיאלוג אותנטי או שאלו מונולוגים שבהם אף אחד לא מקשיב לאיש. עם זאת, הניסיונות ממשיכים, וזה סימן טוב, כי אנו הופכים מודעים לחירשות שלנו.
בלב ליבו של כל מה שקורה לנו, יש ניצוץ של אור, של אופטימיות, של תקווה לעתיד, של החזרת קצב חיים הרמוני. אנחנו מדברים על כאב, אבל אנחנו עושים זאת מתוך מחשבה על האושר שמחכה לנו… אם אנחנו רוצים להשיג אותו, כמובן. אנחנו מדברים על מלחמה, אבל אנחנו עושים זאת בחלום על שלום. אנחנו מגנים אלימות כי אנחנו אוהבים חיים משותפים, אנחנו מתרעמים על חוסר סובלנות כי אנחנו רוצים להבין אחד את השני בכנות.
ניצוץ של ריפוי והחלמה
גם אם ההווה מעט מבולבל ואפל, אלו שלא חיים עם ניצוץ של תקווה יגרמו להווה – וגם לעתיד – להיות שליליים במידה מסוכנת. מי שחשים את הניצוץ הזה של ריפוי והחלמה, של התחדשות, של שבילים רחבים ובטוחים, בונים עתיד מכובד יותר בעיצומם של קשיי ההווה. מיותר לציין שכפילוסופים, ובשם אותה אהבת חוכמה המעודדת אותנו, חשוב לדאוג לניצוץ, קטן ככל שיהיה, כי אנו רואים בו זרע של בהירות מובהקת עבור המחר.