חברה טובה מספרת לי על ביתה בת ה-9 ששני בני כיתתה החזיקו את ידיה, בהפסקה, בשעה שבן שלישי הטיח בה כדורי בוץ. לא מדובר במקום מסתור כלשהו, אלא לאור צהריים, בהפסקה, במסגרת המוסד החינוכי. איפה היו כולם? מה עלה בדעתם של הילדים האחרים שעמדו והסתכלו?
זה מפחיד. משתק. ומזכיר לי לצערי חוויות מבית הספר היסודי.
גם אני הייתי "ילדה טובה", עדינה ומחונכת שלא מבינה איך יכול בכלל להיות רוע כלשהו בעולם. למה שמישהו ירצה להרביץ או לבזות מישהו אחר סתם כך? וככל שלא הבנתי זאת כך הרביתי לחטוף: משיכות בצמה, הושטת רגל להכשלה וכדומה. לא כל הזמן, אבל כל פעם כזו נצרבת בלב כחותם של בושה. גם זה עניין מתמיה, למה בושה? מה כבר עשיתי? למה לא שאיפה לנקמה למשל? אולי מפני שלא היה בי את היצר הזה, נקמה לא התעוררה אף פעם. רק צער, עצב, בדידות.
שנות בית הספר היסודי חלפו כך או אחרת ומרגע שנוסף כלב למשפחה שלנו, גבר הביטחון שיש סדר בעולם. יש אהבה אינסופית שאינה תלוייה בדבר. אני לא לבד בעולם.
אך זו לא היתה נקודת ההיפוך.
בקיץ של גיל 12 הגיעו לשכונה שני בנים, אחים, דודי וארז. הם עשו עלייה מקנדה, דיברו רק אנגלית ודהרו על אופני ספורט בשכונה. שניהם חביבים ומנומסים, בני תרבות אחרת. היו להם חגורות בקרטה והם התאמנו בכיף על רחבת הדשא מתחת לבית הורי. הייתי היחידה בשכונה שדיברה אנגלית שוטפת ומייד התחברתי אליהם ושימשתי דוברת ומתרגמת. התחושה היתה נפלאה. היתה לי יכולת ייחודית שהקנתה לי קרבה לשני ילדים שכולם נשאו עיניים אל אופני הספורט שלהם, ושלא חשבו לרגע מה אפשר לעשות כדי להציק למישהו. צפיתי מוקסמת באימונים היומיומיים שלהם, עד ששאלו אותי אם ארצה שיאמנו אותי.
גיל 12 נשמע אולי כמו גיל נעורים, אך אני הייתי עדיין כמעט חסרת מודעות מגדרית, בחוויה שלי. טיפסתי על עצים, בניתי בתי עץ, ואימי לא פעם רטנה שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי עם כאלה סימנים כחולים ושריטות בברכיים. מה שלא הדאיג אותי כלל. אבל בכל זאת, לא חוויתי כלל קרבה פיזית כלשהי מילדים או "זרים". ועוד לתת למישהו לנסות להכשיל אותי או להניף אותי מעל הכתף? מרצוני החופשי? לא הגיוני ולא אפשרי.
אבל דודי וארז לא ויתרו. בעדינות, במסירות, בתנועות איטיות מדגימות, נסכו בי ביטחון. למדתי לעוף באויר מעבר לכתף של "תוקף" ולנחות כמו שצריך, להתבצר על רגלי ולא ליפול לקרקע בהכשלה. זו היתה חוויה מדהימה של שייכות, קבלה ועוצמה. גיליתי את נוכחותי הפיזית, ואת כוחי. הפחד התכווץ לפינה אפילה ולא הפעיל אותי יותר.
וזו עדיין לא היתה נקודת ההיפוך. כי ביטחון ומיומנות נרכשו, אך טרם הועמדו למבחן.
בכתה ז ישבנו בשיעור. הילדה שישבה לפני היתה חזקה פיזית ונפשית וגם דורסת, כך לפחות חוויתי אותה. היא הסתובבה אלי באמצע השיעור, לקחה טוש חדש שלי בלי לבקש רשות, צבעה משהו בדף שלה ולא החזירה. טופפתי באצבעי על גבה ולחשתי, תחזירי. היא התעלמה. טופפתי שוב והיא קראה בקול, המורה היא מציקה לי. לפתע בלי שום התראה ניצת בי זעם. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה ומשכתי מידה את הטוש שלי, וחזרתי לשבת. אפילו המורה היתה המומה. לקוראים הצעירים אומר שזה לא היה מקובל לקום ולנוע בכיתה ללא קבלת רשות. חכי אחרי בית ספר, סיננה אותה ילדה. הופתעתי לגלות שזה לא מפעיל אותי. לא התעורר בי פחד. אני אחכה, סיננתי חזרה. ובאמת, לא התכוונתי ללכת לשום מקום.
היא כנראה העבירה את המסר לכל הכיתה. בסיום הלימודים התעכבתי מעט יותר מהרגיל בכיתה, כביכול בארגון התיק שלי, אך גם בתמיהה פנימית, מה בעצם הולך לקרות עכשיו ואיך אתמודד. כשירדתי אל הרחבה שמול המזכירות, כל ילדי הכיתה כבר היו שם, ממתינים למחזה. הנחנו את התיקים בצד ונעמדנו זו מול זו. כהרף עין סגר עלינו מעגל מעודד צמא אקשן ודם. איכשהו, באופן לא ברור, פגשתי את עצמי אחרת. הייתי חלק מהמחזה, שייכת לסיפור, ללא אשמה או בושה וללא פחד. היא אחזה בכתפי וניסתה לדחוף אותי בעודה מקללת ומאיימת. מיסמרתי רגלי לרצפה, אחזתי בכתפיה והדפתי אותה בכוח. היא היתה בשוק וחזרה אלי ביתר עוז אוחזת בכתפי ומתכוונת להדוף חזק יותר. העברתי רגל מאחורי ברכה והפלתי אותה לארץ. התכופפתי והתיישבתי עליה, מחזיקה לצדדים את ידיה הפשוטות. היא לא יכלה לזוז. הקללות והטענות הפכו למרמורים וזעקות קורבן. המעגל צמא הדם הכתיר אותי בשאגות, הרים אותי על רגלי, הניף את ידי מעלה והכריז על סיום הקרב.
זו היתה הפעם האחרונה בה נאלצתי להתמודד פיזית ולהגן על עצמי. לא נפרץ בתוכי גבול, לא נעשיתי צמאת דם ואקשן, לא חיפשתי לריב כדי לשחזר את חוויית הניצחון. הייתי מליאת פליאה וכמעט לא מאמינה שמה שקרה אכן קרה. למיטב זכרוני גם לא נותרנו בריב. אפשר לומר שנקודת ההיפוך היתה מבחינתי, שהתקרקעתי באותו אירוע, ושנשמתי, נשמת פייה מעופפת וחולמת הסכימה להתגשם. יש שיאמרו, קצת מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר…
אז מהו השיעור הפילוסופי שניתן לחלץ מכך? אי אפשר להימנע מהניסיון, מהמפלה, מההתרוממות מעפר ומהניסיון החוזר ונשנה למצוא ואף ליצור מרחב להתגשמות. כל צלקת שנצרבה בבשרינו, פיזית ונפשית, היא עדות ותקווה לכך שהעזנו להשמיע את קולנו, לקחת את מקומנו ולהשתנות.