לפני מספר שנים היה גל שריפות גדול ברחבי הארץ, וגם בחיפה. חשבתי על העיר המיוחדת הזאת, שבה חייתי אז; עיר שחיה את האחווה בין בני האדם, אחווה בין דתות. לרגעים מסוימים נדמה כאילו כל מה שקורה בשאר המדינה אינו הגיוני או קשור לעיר הזאת.

פעם מצאתי את עצמי בחדר המיון מלווה את אבי, שהיה חולה מאוד. שם, באחד מבתי החולים הרבים בעיר, נגלה לעיניי צוות שלם של רופאים ואחיות, דוברי שפות שונות, עמלים ועושים כל שביכולתם כדי להציל חיים. שני אירועים זכורים לי במיוחד משם. האחד הוא רופאה יהודיה, מקרבת כיסא משרדי לעבר רופא בדואי, תוך שהיא אומרת לו בחיבה ובדאגה אמיתית: "שב, תשמור על הגב שלך".
האחר, אחות ערביה, ששוחחה עם אבי ושאלה לשלומו בדאגה כנה ואמיתית. התמונות הללו, על רקע האווירה הכללית במדינתנו הקטנה, הזכירו לי שהחיים המשותפים, למרות הכול, מתקיימים כאן.

בפעם אחרת הגעתי לסופרמרקט, שם ראיתי בחור, חובש כיפה סרוגה, ששוחח עם עובדת ערביה. לא שמעתי את כל השיחה אבל שמעתי חלקים ממנה, ותנועות הגוף עזרו לי להבין שהיא עוברת תקופה קשה ושהוא מנסה לעודד אותה, ובעיקר להקשיב לה. האמנם זה אכן אמיתי? שאלתי את עצמי.

רגעים של אנושיות

במשך השנים אספתי לי עוד הרבה מאוד רגעים מיוחדים כאלה, שעזרו לי לראות שהחיים המשותפים אכן קיימים בעיר המיוחדת הזו. אני יודעת שזה קיים במקומות נוספים בארץ וגם בעולם, אבל בחיפה, יכולתי לראות את זה מדי יום כמעט: בני אדם חייכניים, אדיבים ומתקשרים זה עם זה כבני אדם, ללא רתיעה. זה מזכיר לי שהשלום שאנו חולמים עליו אינו ממש בשמים, זה מתרחש כאן ועכשיו.

ולעניין השריפה: כאשר התרחשו שריפות נרחבות ברחבי הארץ, גם חיפה הייתה אחד מהמוקדים. בשיחות שעלו בנושא דנו בנזקים, אבל גם בשאלה מי גרם לשריפות ומי הצית אותן. נראה שהיו אלה אנשים שחיפשו להזיק, אבל השריפות הללו גרמו לקבוצה ובראשה רב מיוחד לארגן מפגש אחווה של תושבים, בני דתות שונות, בעיר חיפה. למפגש הזה הוזמנו אנשים מקבוצות שונות לחלוטין: היו שם שתי רבניות רפורמיות, שני נציגים של האיסלם, נציג של הדת האחמדית, הרב עצמו ועוד אורחים נוספים שהזמין.

בערב, על הבמה, פתח הרב בציטוט מתוך הברית החדשה, המדבר על האחווה האנושית ועל המשמעות של להיות אדם. לאחר מכן כל אחד מהאנשים דיבר על החשיבות שבפתיחות ובקבלה של האחר, ובעיקר על הכבוד שיש לכל דת באשר היא, ועל האפשרות לחיות יחד בשלום, בחום אנושי אמיתי ואותנטי.

בהמשך הערב הוא סיפר שחלק מבית הכנסת שלהם נשרף, וכאשר רצו להזמין שולחנות וכיסאות חדשים, הם התקשרו לנגרייה בבעלות ערבית. כששמע מנהל הנגרייה שהרהיטים הקודמים עלו באש בשריפה, הוא הודיע לרב שייתן לו את הציוד שהזמין במתנה לבית כנסת (מה לומר? זה אמיתי).

במפגש הייתה גם קבוצה נוספת מיוחדת ששמה "תג מאיר". זהו ארגון ישראלי שהוקם בדצמבר 2011 על ידי קבוצה של רבנים פעילים, כדי לתת מענה לאירועי "תג מחיר" בידי קיצוניים בשטחים. הקבוצה מגיעה לעזור ולתמוך אחרי שנוצרים נזקים והרס, במיוחד במקומות קדושים שונים בארץ, כגון מסגדים, מנזרים ובתי קברות של מוסלמים ונוצרים. לאחר ההרס והפגיעה הפיסית וגם הנפשית של אותם אנשים, הם באים לסייע, לתמוך ולחבק, ובעיקר להראות שאפשר אחרת.

נציגי קבוצה אחרת הגיעו מבקה אל גרביה והביאו איתם במתנה שתילים. בהמשך הערב התברר שהגיעו כדי להעניק תמיכה ומנחה כאות תודה והוקרה על החיזוקים שקיבלו מ"תג מאיר", אחרי ונדליזם שנעשה במסגד שלהם.

רגעים של תקווה

הרגעים המיוחדים האלה, שאספתי בשנים האחרונות, הם השראה וחיזוק לכך שאחווה בין בני אדם באמת קיימת, ולא רק כחזון אפשרי. זה כאן! זה נוכח! מדי יום ביומו.

די להיות ברחוב ולהתבונן בהתרחשות הזו, ממש תחת עינינו, ולהיווכח שזה אכן קיים. כשחושבים על זה, כולנו בני אדם, לכולנו יש אתגרים, קשיים והתמודדויות לא פשוטות. השפה שונה, והדת שונה, אבל החיים הם אחד. אנו מדברים על אחדות, ולעתים נדמה שהיא אוטופית, אבל זה באמת פשוט מאוד: מבט בעיניים ושיחה פשוטה עם האדם שמולי מראים לי שאנחנו דומים, שיש בנו אותם צרכים, אותם ערכים ואותם פחדים וחששות, רגשות וחלומות.

אני מזמינה את כולנו להתבונן ברגעים כאלה ולאסוף אותם. הם מעניקים אור בתוך בליל השנאה שיש בעולם.

ולסיום, ציטוט מתוך השיר "תפילת האימהות", שכתבה היוצרת יעל דקלבאום במסגרת פרויקט "נשים עושות שלום". השיר מבוצע באנגלית, בערבית ובעברית: "מתי ימסו חומות הפחד ושבתי מגלותי… ייפתחו שעריי, אל הטוב האמיתי…".