המציאות האנושית רצופה עליות ומורדות. כולנו נעים בין הרצוי לבין המצוי, בין חלומות גדולים וקטנים לבין החלקיות התמידית של התגשמותם. לרגעים אנו מאושרים, כי נראה שתפסנו משהו, שהוא יישאר איתנו לעד. לרגעים אנו מאוכזבים, כי נראה שאיבדנו משהו, או שלא נשיג אותו לעולם.
אולי דווקא בשל יכולתנו הייחודית כבני אדם לדמיין מציאות אחרת, טובה יותר, אנחנו נוטים לסבול כאשר המציאות אינה עומדת בציפיות שלנו. מה עדיף, אם כן, לתלות תקוות בדברים בלתי הגיוניים שנועדו להתבדות, או לוותר על החלומות ופשוט לא לצפות לשום דבר?
התקווה היא אחת המעלות המסתוריות והעתיקות ביותר.
במיתולוגיה היוונית מסופר על תיבת פנדורה, שהכילה בתוכה את כל רעות העולם. למורת רוחו של זאוס, גנב פרומתאוס את אש האלים ונתן אותה לאדם. כנקמה, ציווה זאוס לברוא את האישה הראשונה בעולם. כל האלים העניקו לה שלל מתנות, ואז הפקיד בידיה זאוס תיבה והזהיר אותה לא לפתוח אותה לעולם. למרות האזהרות שקיבלה, היא פתחה את התיבה ושחררה לעולם את המחלות, האסונות והמוות.
לאחר שיצאו כל הרעות, נותרה בתיבה רק התקווה.
נניח לרגע בצד את תפקידה, השלילי כביכול, של פנדורה בעלילה.
השוואה סמלית לסיפור המקראי על הגירוש מגן העדן מתאר את התהליך הבא: האדם חי בגן העדן > האדם אכל מפרי עץ הדעת > האדם נאלץ לעזוב את גן העדן.
על פי הסיפור היווני, לפני בואה של פנדורה, בני האדם שירתו את האלים, חיו לעד וכל צרכיהם סופקו. לאחר שפרומתאוס העניק את אש האלים לאדם, העניש זאוס את בני האדם והביא לסופו של עידן הזהב. כך הפך האדם לבן מוות, נאלץ לעבוד קשה ולחפש את מזונו בעצמו.
אמנם, ישנם מספר הבדלים בסדר הופעתם של הדברים בסיפור, אבל השורה התחתונה היא שהדעת, או אש האלים, היא שהוציאה את האדם מגן העדן; ממצב של תום, מצב בלתי משתנה ונצחי, למצב של מודעות, המאפשרת שינוי, צמיחה והתפתחות.
תפקידה של האישה בתהליך נתפס על ידינו כשלילי, רק אם מסתכלים על אובדן החיים התמימים כתוצאה המרכזית של הסיפור. אבל אם נדגיש דווקא את לידת ההכרה, את היכולת לדמיין, להמציא ולבנות עולם, אז תפקידה של האישה בסיפור הוא חיובי והכרחי. כיצד היו נראים חיינו אלמלא נולדה בנו ההכרה האנושית?
כעת נחזור לתקווה. לפני שנפתחה התיבה, לפני שהאדם קיבל את אש האלים, לא היתה גם התקווה בעולם. העולם היה חסר תנועה, דבר לא השתנה בו, לא היה חסר בו דבר. האדם פשוט היה, מבלי לחיות באמת. הוא לא רצה דבר, משום שלא חסר לו דבר. כאשר נולדה הדעת, הופיע הדמיון ואיתו גם התקווה.
הדמיון פתח את הדרך לאלפי כיוונים, לאמנויות ולמדעים, למרחקים גדולים ולמרחבים קטנטנים, אל העבר, אל העתיד, אל מעל ומעבר לכל המוכר והידוע. בעזרת הדמיון המציאו בני האדם דברים שלא היו קיימים עד כה, גילו דרכים שלא נחצו עד כה, יצרו פלאים שלא נראו עד כה.
אבל בעזרת התקווה אנחנו מגשימים את הדמיון. למרות כל רעות העולם אנחנו רוצים להיות בריאים, שתהיה לנו פרנסה בשפע, זוגיות טובה ומשפחה תומכת, אנחנו רוצים לדעת דברים חשובים ולהשאיר חותם בעולם, שיזכרו אותנו לטובה אחרי מותנו.
כאנשים בוגרים אנחנו יודעים שלא כל החלומות מתגשמים. כשהיינו ילדים חשבנו שהכל אפשרי, אבל היום אנחנו יודעים שהחיים הם לא פיקניק. לא קל לחיות בעולם, החיים לא תמיד הוגנים, לא תמיד נקבל את מה שרצינו, ולפעמים נאבד דברים שכבר השגנו.
הציניים בינינו יאמרו אולי שהתקווה היא טיפשות, בת ברית מפוקפקת, סוג של תקלה בזיכרון שלנו, שגורמת לנו לשכוח את כל הפעמים בהן נכשלנו, התאכזבנו, טעינו בדרך. שהאמונה שמשהו טוב יקרה לנו היא ילדותית. שרק אנשים חזקים שלא מפחדים לשלוח מרפקים, משיגים את מה שהם רוצים.
התקווה הילדותית שהכל יהיה בסדר, הציפייה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר, יתגשם באופן מושלם כפי שדמיינו אותו, מבלי שנצטרך להתאמץ יותר מדי, אלא רק בגלל שרצינו אותו, שנחייה באושר ועושר עד עצם היום הזה, אכן אינה משרתת אותנו.
התקווה הזו לא שירתה אותנו במקומות קשים בחיינו שהיינו צריכים לעזוב, אבל לא מצאנו את הכוח. היא לא שירתה אותנו כאשר שמנו את כל יהבנו על תואר אקדמי, קשר זוגי או מיזם עסקי, חיכינו וציפינו שעצם ההחלטה תוביל אותנו במהרה לאן שרצינו להגיע. היא גם לא שירתה אותנו במחאה החברתית, למרות כל הזעקות והצעקות.
היא לא משרתת אותנו גם עכשיו, כשאנחנו יושבים בבית ושואלים את עצמנו – איך הגענו למצב הזה?
אבל האמת היא שיש יותר מסוג אחד של תקווה.
מי שהוציא אותנו מהבוץ, היו אנחנו עצמנו. פעם ואלף פעמים, התגברנו על קשיים, מצאנו כוחות חדשים, שותפים לדרך, סיבות טובות לקום בבוקר. משום שבלב כל בני האדם נמצאת התקווה, תקווה לימים טובים יותר, פשוטים יותר, שקטים יותר. אבל רק הנועזים זוכים לראות אותם.
מדוע כה קשה לנו להעז לחלום על עולם טוב יותר? מדוע אנחנו מסתפקים בעולם נוח יותר?
אתם ואני לא מכירים, לכן אני יכול להעיד רק על עצמי; בסופו של דבר, בשורש הדברים, גיליתי שקשה לי לקחת אחריות. קשה לי להגיד לעצמי: דבר כזה וכזה יכול לקרות, ואתה צריך לגרום לו לקרות, כי אין אף אחד אחר שיעשה זאת עבורך. וגם אם תטעה ותיכשל ותיפול, תמשיך לנסות, תתקן את הטעויות שלך, תקום ותנסה שנית, בשם התקווה הטובה.
אם כל אחד מאיתנו היה עוצר רגע להסתכל על החיים שלו, לבחור דבר אחד שהוא "מקווה" שיסתדר פתאום, ולקחת עליו אחריות, חיינו יהיו טובים הרבה יותר.
מאז ומעולם אידאליסטים ואנשי חזון הניעו את גלגלי ההיסטוריה, לא משום שהם ישבו על הגדר וחשבו מחשבות יפות, אלא משום שהם שלחו ידיהם אל האדמה, הרימו משאות כבדים על כתפיהם, הקדישו את כל מרצם, כספם וחייהם למען דברים שהם האמינו בהם.
לא האמינו כילדים, שהכל יסתדר מעצמו, אלא בחרו לקחת אחריות בעצמם על החיים של עצמם. לא חיכו לנסיך על הסוס הלבן, גם לא לבוא המשיח, גם לא למנהיג שייקח אחריות ויתקן את החברה שלנו.
הם פשוט קמו ועשו את מה שהם ידעו שצריך לעשות.
להיות טובים יותר, נכונים ואמיתיים יותר בינם לבין עצמם, נדיבים יותר עם האנשים סביבם, אמיצים וחזקים יותר, למען הדורות הבאים.